הספרות הסמכותית ביהדות היא כמעט כולה ספרות הלכה - כלומר, ספרות העוסקת בפירוט ובהבהרה של המצוות והחוקים שבתורה.


אוסף החוקים היהודי המפורט הוא המשנה. המשנה מחולקת לששה נושאים עיקריים, הקרויים "סדרים", וכל סדר מחולק לנושאי משנֵה- מסכתות (ביחיד- מסכת).
החוקים המופיעים במשנה נוגעים לחקלאות, תפילות וברכות, אופן חגיגת החגים, דיני אישות, אוּפני הקרבת קרבנות ועוד.
מקור המשנה הוא בדיונים שנערכו בעל-פה בין תלמידי החכמים, ולכן היא קרויה גם "תורה שבעל-פה". תקציר של דיונים אלה נערך והועלה על הכתב בשנת 200 לספירה.

הן בארץ ישראל והן בתפוצה היהודית הגדולה שבבבל התקיים בין המאה השלישית למאה השביעית לימוד ודיון בחוקים המופיעים בסדרים ובמסכתות שבמשנה.
נוסח דיונים זה קרוי תלמוד או גמרא, והוא כולל דעות של חכמים שונים על החוקים שבמשנה. התלמוד הועלה על הכתב ונערך במאה השביעית.


בימי הביניים, במאה ה-12, חיבר הרמב"ם ספר הלכה הנקרא משנה תורה, או "היד החזקה" (שם שניתן לו משום שהוא כולל 14 (י"ד) חלקים). הספר מציג את ההלכות המופיעות בתלמוד בצורה שיטתית וכולל את המצוות שבהן היו היהודים חייבים כשבית המקדש היה קיים. משנה תורה השפיע מאז הופעתו על הפסיקה ההלכתית בכל קהילות ישראל.


במאה ה-16 חיבר הרב יוסף קארו, מהחשובים שבחכמי צפת, ספר הלכות בשם "בית יוסף", ואחר כך כתב לו עיבוד תמציתי בשם שולחן ערוך. בניגוד לרמב"ם, השמיט הרב קארו מאוסף ההלכות מצוות שתוקפן בטל עם חורבן בית המקדש, כמו דיני הקרבת קרבנות. שולחן ערוך הפך לספר הלכה נפוץ ביותר בקרב יהודים שומרי מצוות.
כל ספר הלכה מבוסס על התלמוד ועל ספרי ההלכה שנכתבו לפניו, אך הוא מוסיף עליהם פסיקות הנוגעות לשאלות חדשות שהתעוררו.


 

הספרות המקובלת ביהדות כוללת ספרי פרשנות למקרא וכן ספרות אגדה. ספרות האגדה מורכבת מספרי מדרש ומקטעי משנה ותלמוד שאינם עוסקים בהלכה.

אחד מפירושי המקרא בעלי ההשפעה הוא פירושו של רש"י, שחי בגרמניה במאות ה-10 וה-11.
ספרי המדרש, שהם כאמור חלק מספרות האגדה, מרחיבים את תוכנם של חמשת חומשי התורה והמגילות ומעניקים להם פרשנות (למשל, בראשית רבה ושמות רבה, שסיפורים מתוכם - על אברהם, יוסף ומשה - הובאו בפרק הראשון – סיפורים מכוננים). ספרים אלה מכילים את הגרסה הכתובה והערוכה של דרשות שנישאו בעל-פה בבתי הכנסת.

קטעי המשנה והתלמוד שהם חלק מספרות האגדה, עוסקים בהגות, במוסר, מרחיבים את סיפורי המקרא ומציגים סיפורים בעלי לקח מוסרי המבוססים על דמויות מן המקרא (למשל, אגדות על המלך הורדוס ועל בר-כוכבא).